אני כותב-ת פוסט ראשון – לא באופן שקול ורהוט כמו שתכננתי, אלא כי אני צריךה להשמע. וזה, אולי, יותר חשוב. זה לא פוסט מאוזן ולא מתיימר להיות, אני רוצה להביא את נקודת המבט שלי, הלבטים שלי, הסיפור שלי. זה יצא נורא ארוך, אז אני מורידה חלק מהסייגים וההתייחסויות אל קבוצות אחרות וחשובות. וזו בעצמה בחירה בעייתית.
הפוסט מבוסס על תגובה שכתבתי על הפוסט המעניין הזה:
http://reuma0.wordpress.com/2012/12/14/oneisntbornafeminist
שכתבה עלמה, בנושא שמעסיק גם אותי בלבטים כבר די הרבה זמן – איך אפשר לשלב בין צורך במרחב בטוח, ביכולת לדבר, להתבטא, לטעות בקהילה, לבין הצורך שלא להרמס, הצורך להראות, הצורך לא לחוות עוד ועוד השתקה וטראומות בתוך הקהילה עצמה. אין לי פתרון. אולי הוא יבוא מתוך שיחות כמו זו. אני מקווה מאד שאולי הוא יתפתח בקבוצה הקווירית החברתית ובקבוצות חברתיות אחרות, מתוך היכרות אישית, מתוך בניית אכפתיות הדדית שלא עוסקת ישירות בתכנים של צדק ואקטיביזם. אבל אנחנו עוד לא שם. ויש כמה נקודות שמושמטות שוב ושוב מהשיח, שחשוב לי להגיד. חשוב לי להגיד גם שאני מכבד-ת את עלמה, ושמחתי לקרוא אותה. הכעס והרגש שיש לי לבטא הם לא נגדה. באמת.
לורלי גילמור עם כוחות העל של באפי
אחד הפתרונות שעלמה העלתה כאפשרי הוא לתת אמון מתוך נדיבות, מתוך שפע. לתת אמון באנשים שלא בהכרח עבדו קשה וזכו בו, כבסיס לתקשורת פחות השרדותית ומבוססת פחד. מתוך עמדה של עצמה. הפתרון הזה מאד קוסם לי, אבל מסיבות בעייתיות. הוא קוסם לי מפני שבא לי להאמין שיש לי המון כוחות. שאני כזאת, שאני אישה חזקה ומגניבה, שיכולה לעולם ושום דבר לא מפיל אותה. או שאם היא מועדת במקרה, אפשר להפנות את המבט לרגע ולהעמיד פנים שלא שמנו לב, ושוב היא תהיה חזקה ונהדרת, מכילה, מגניבה, שם בשביל מי שצריכיםות וכו'. לורלי גילמור עם כוחות העל של באפי ומערך האקטיביזם של אמא של גארפ.
הבעיה היחידה עם הסטנדרט הזה, היא שהוא מוחק לגמרי חלק חשוב ממני – החולשות שלי. האנושיות שלי. אני מוגבל-ת. ומנסיון, כשאני מנסה לעמוד בסטנדרט הזה, אני מוצא את עצמי באיזשהו שלב כל כך סחוט-ה מנסיונות לעמוד בו, מהשתקת החלקים שלי שלא מתאימים לזה, מלנער את עצמי שאהיה חזקה ואמיצה, שאני מילולית לא מסוגלת לעשות דברים כמו להכין תה, ומתחיל-ה לבכות אם אני צריךה לצאת מהבית. זה לא מקום טוב להיות בו. אולי יש אנשים שלוקחותים את זה יותר בקלות. אבל זה מחובר להרבה תפיסות עולם (פמיניזם ליבראלי מול גל שני), נראה לי שאפילו אם הבאתי את החוויה שלי בצורה עזה, אני לא כל כך לבד בה.
אם יש אנשים שקל להןם לתת את המרחב הזה, זה נהדר. באמת. נראה לי שזה עשוי לעשות הרבה טוב. אבל צריך לקחת בחשבון שהקריאה באה, לתפיסתי, ממקום של כוח, אל אחרות שנמצאות במקום של כוח. עלמה התייחסה לזה, ועדיין חסרה לי התייחסות. כי ההזמנה לתת אמון פשוט מתוך תקוה, להיות זו ששמה את עצמה בחזית וקופצת ראשונה, להיות זו שמאמינה באנשים והולכת על זה, ואולי אצליח לייצר בכך אמון הדדי, ממש לא מחוברת למציאות שלי.
קודם כל, ניסיתי את זה. בכנות. חייתי ככה שנים. נתתי עוד צ'אנסים, הארתי פנים לזרים, הייתי מחוייב-ת למצוא את האנושיות, היופי, הפגיעות בבני אדם. כמות האנשים שהשתמשו בי בגלל זה היא די מדהימה. כלכלית, פיסית, נפשית, חברתית, אקדמית, קונספטואלית. אז לא. לא רוצה לתת אמון בלי סיבה טובה. במיוחד לא לאנשים שבמוצהר ו/או על סמך נסיון העבר עומדים להתנהג כלפי בצורה מדירה ופובית, משתיקה ומכאיבה.
ואני תוהה ברצינות, מה המשמעות של לתת אמון, במצבים כאלה? אמון במה? אמון שהןם יעשו מה? אני שואלת באמת. אמון שפעילות שמתייחסות אלי בצורה מוחקת באות מכוונות טובות? לפעמים זו האמת. לפחות לא מכוונות רעות. ואם כן, אז מה? מה שהן עושות לי עדיין קורה לי. נמאס לי להמנע מאמירות כאלה כי אני מסרבת להיות "הקורבן". זו האמת. מספיק לי להיות זו שתפקידה להכיל את החרא כלפיה.
כן, אני רוצה הרבה יותר גמישות, אבל כן, אותה גמישות מדירה אותי. נמאס לי להכיל פוביות של אנשים כלפי. ומוטעה שאמשיך לעשות את זה. זה דופק לי את החיים – ברצינות, זו לא התפנקות, זה לא עניין של להיות האדם הגדול יותר – זה דופק לי את החיים במובן הכי של מצוקה וחוסר אונים ולא לתפקד במצבים שבהם אני אמורה כביכול וכו'. של לא לשמוח בעצמי ובאנשים, לא ליצור דברים שאני רוצה, לא להגיד דברים חשובים ולפעמים לא לדעת לחשוב אותם. זה דופק לי את החיים. זה ממשי.
עלמה ואחרות ביקרו את ההתבצרות, כביכול, בחוג למגדר ובמעגלים אקטיביסטיים אחרים. ויש בזה אמת מסויימת, יש לי די הרבה כמיהה להתבצר שם. אני צריכה להשמע כשאני אומרת שאני זקוקה למרחבים האלה מסיבות עמוקות, ולא מתפנקות. לא בשביל לשמר איזה ריחוק סנובי "מהשטח" (מה שזה פאקינג אומר, כאילו הניגוד הזה באמת נקי וקיים). אני צריךה את המקומות האלה כי הם היחידים שבהם במקום להסביר שלוש מדרגות של "מה הדבר המוזר הזה שאת-ה?!" אני יכול להסביר אחת או שתיים, לפעמים. וזה אומר שאני יכול לנשום טוב יותר, וזה גרם לי לבכות מאושר שוב ושוב. זה משמעותי לי. כי בהם אם אני אומרת שאני חווה השתקה ומחיקה, אמורות לשתוק רגע ולהקשיב. לנסות ללמוד, לנסות לראות. אז בסדר, שיהיה, אם זה אומר שאני צריכה להתמודד עם תוויות של סנובית אליטיסטית, או סותמת פיות ואלימה – שיהיה. לי זה נותן מקום לנשום, ואני לא מוכנה לוותר עליו. I just got a taste for it. ואני צריכה עוד. בעיקר מדאיג אותי שהמרחבים האלה באמת לא נגישים לכל מי שרוצה אותם. וגם זה דבר שאני יודעת מנסיון אישי, יצויין.
אז בעיני הקריאה לנתינת אמון מגיעה מנקודת מבט לא מוחלשת, ומזמינה אותי, לצורך העניין, להתנהל כאילו אני לא מוחלשת ולהיות מכילה כלפי מי שכביכול כן. יש לי הרגשה, אולי לא נכונה, שיש בזה תפיסה שלפיה יש את מי שחזק-ה ויש את מי שמוחלש-ת, זה לא משתנה כשמשנותים נקודת מבט, זמן והקשר, ואם את "אחת מאיתנו", כלומר מספיק בעלת יכולות, פריווילגיות, מה ש-, בשביל להשתתף בשיחה בעניין, תפקידך להיות "מהחזקות". וזה בעייתי, כי כיוון שכולנו מוחלשותים בדרכים שונות, לא נבוא עם כוחות "האדם הגדול יותר" להכיל את הפגיעות בנו, תמיד.
בהמשך לכך, גם סיווג מי שלא מודע-ת מספיק כמוחלש-ת בהכרח, בעייתי גם. אני מסכיםה שחשוב מאד להבין שהרבה פעמים פוביה וגישה דכאנית מגיעות מתוך חוסר פריווילגיה להכיר בכך. אבל הפגיעה נשארת ומתקיימת. והרבה פעמים הפוגע-ת מגיע-ה מעמדה חברתית נוחה, בא-ה להשתעשע או לאשש לעצמו-ה עמדות, או משלל סיבות שאינן רצון טהור לב להכיר ולהבין. לפי נסיוני, לרוב הפוגע-ת ממש לא שש-ה להנות מהפריווילגיה שאני מציע-ה לו-ה – להחשף לתובנות המרתקות שישנו לו-ה את הגישה. מספיק להזכר בוויכוח החוזר עם גברים שרוצים לציין שאין באמת בעיה של הטרדות רחוב. או בפגישה אקטיביסטית-טרנסית שבה נכחתי, שעליה השתלט אדם לא טרנס, סקרן, שהחליט לבוא "לעזור" וציפה שנספק את סקרנותו ונסביר ונשקיע את כל זמן הפגישה בו במקום באקטיביזם שבשבילו התארגנו להפגש.
ההזמנה להכיל ולקבל, שמה את האחריות ליצור סביבה טובה יותר על מי שמוחלשותים, על מי שיש להןם פחות משאבים לשנות את הדיכוי נגדןם. למה לא לדרוש את ההכלה מהצד הפוגע? כי יש לו פריווילגיה מהממת לא לדעת להכיל? נשמע טוב, נשמע טוב מאד. למה לא להגיד באותה מידה "אני רוצה יותר פתיחות מצדכןם בשיח, לכך שאני צורחת עליכןם כל פעם שאנחנו נפגשותים"? זה אלים לפחות באותה מידה.
זה מאד מזכיר לי קריאה מקבילה שעולה לפעמים, ל"שיח פתוח בין אנשים בוגרים, תוך שמירה על חופש הביטוי", ושמאד מוטה בעיני. לרוב היא מגיעה עם האמירה "תרחיבו קצת אופקים, תכירו אנשים חדשים, העשירו את עצמכם". לי, כחברת קבוצה מוחלשת לצורך העניין, השיח לא תורם כמעט אף פעם, ולרוב סוחט עד מזיק. בכנות, באתי הרבה מאד פעמים בנסיון לשתף פעולה, להתחבר, ללמוד, לתת, להכיל, ובאמת שבאתי תמים-ה ועם לב וכו'. לי השיח מסוכן, לי זה לא דיון אינטלקטואלי מעניין בתופעה מסקרנת שאינה אני. בשבילי זה שוב לקוות, שוב לעמוד בפרץ, שוב לשים את הדברים הפרטיים ביותר שלי לבחינה ולביקורת, שוב להתאכזב ולכאוב. מה זה תורם לי? איפה השיח הזה מעשיר אותי? אני שם על תקן מי שמענייןת, ומי שאנשים מוכנים בטובם להקשיב לו-ה אם היוא יתעבוד מספיק קשה, ואולי אפילו לקבל בסוף, הם יחליטו. ולרוב גם יידעו אותי מה החליטו. זה בדיוק אותו חרא שיש בכל מקום אחר. למה זה טוב לי? למה שאני אעשה את זה שוב ושוב ושוב כל הזמן? לא רוצה להשתתף!
לפחות באקדמיה יש לי תיאורטית איזשהו סוג של הגנה – אני אומרת וזה נשמע, אפילו אם רק לצורך וויכוח. אני אומרת וזה נשאר, ואני לא צריכה להגיד את זה עוד חמש פעמים באותו השבוע. זו אחת הסיבות שאני כותב-ת את זה כפוסט, כבר מצאתי את עצמי פעמיים מאז כתיבת התגובה הזו, נאלץת להסביר מההתחלה, כאילו לא אמרתי דבר. ולפחות באקדמיה יש לי איזשהו סיכוי לקבל מהעבודה המייסרת הזו משהו בתמורה, מעבר לעוד כאב מול עוד אדם.
סיפור אישי, ותשובה לעניין הז'רגון
נקודה מרכזית נוספת שהעלתה עלמה היא השימוש הנרחב בז'רגון (נראה לי שהכוונה לכל מילה שאינה בשימוש אצל אדם מיינסטרימי), שמרחיקה אנשים וגם ממש לא מאפשרת תקשורת, הרבה פעמים. וזה נכון, זו בעיה. לא אתעכב על הסברים לכך שזו בעיה, עלמה עשתה את זה היטב, ואנחנו בהסכמה, במידה רבה. אבל יש כאן נקודה ששוב ושוב נמחקת, ושחשוב לי שתשמע ותשאר נשמעת.
אישית, ביליתי שנים מחיי בחיפוש אחר מילה שתהיה דומה לזהות שלי. שנים. מחיי. שנים. של בדידות, של לא למצוא אנשים כמותי, של להיות דבר עד כדי כך מוזר ולא אמיתי שאין בשבילו מילה. גיליתי בהמשך שבאותה תקופה באמת עוד לא המציאו לזה מילה, לא היתה. הייתי צריכ-ה להאמין, על סמך כלום, על סמך זה שהסיפור ההומואי הקלאסי כולל שלב שבו אותו הומו האמין שהוא לבד בעולם, והו, כמה צחקנו ובכינו על זה כשהוא מצא את הקהילה המהממת והמשגשגת שקיימת. על סמך זה שפעם קראתי אצל ריצ'ארד באך משהו בסגנון "את באמת מאמינה שאם מישהו יזדקק לאמת כלשהי ויחליט לצאת למצוא אותה, וישקיע את עצמו בחיפוש, הוא לא ימצא?". סתם, בלי ביסוס אפילו. ואני החלטתי שאני מאמינה. מאמינה שאני לא לבד, לא היחידה. משהו להאחז בו. הייתי מבועת-ת. הערכתי שכן, בטח יש איפשהו, כנראה, אנשים מעטים כמוני. שאצטרך למצוא אותןם בעצמי, איכשהו, בכל העולם. הרגשתי כל כך לבד וכל כך שונה – ידעתי שהחברה לעולם לא תקבל אותי, שאצטרך לא להיות בארון (כאמור, הסיפור ההומואי הקלאסי), כי אני לא מאמינ-ה בלהסתיר מי אני, ואיך אחרת אמצא אנשים כמותי? האמנתי שזה יטלטל לי את החיים בגדול, כשאנשים יבינו יותר ויותר שזה באמת. מה שדי היה נכון, אבל היה מבעית בשבילי כנערה. חיפשתי וחיפשתי מילה לזה, וכשלא מצאתי, המצאתי לעצמי מילים למה שאני, ולא היה לי עם מי לחלוק אותן.
סיפרתי על עצמי לחבר הכי טוב שלי, בשיחת לילה אינטימית. הוא נחרד, אמר לי שהפעם הגזמתי. מילא הקטע הביסקסואלי הזה שלי, זה חמוד, אבל העניין עם המגדר הוא הגזמה, יותר מדי, שלא אעז לספר על זה לאף אחד, לעולם. זה יותר מדי, אנשים פשוט לא יקבלו את זה.
במשך יומיים לא רציתי לצאת מהחדר. מזל שהיה סוף שבוע. התחבאתי במיטה וקראתי את "פרנקנשטיין" – לא צעד נבון. למזלי, ידידה שלי החליטה שאנחנו צריכות לצפות ביחד ב"וולוט גולדמיין" באותו ערב. היא לא ידעה מה זה בשבילי, לא ידעה באיזה מקום אני נמצא-ת, היא פשוט רצתה שאני אראה איתה את הסרט, כי לא התחשק לה לבד. אבל זה היה משהו להאחז בו – נצנצים ומגדר קצת פחות נורמטיבי, ודרכים קצת פחות נורמטיביות להיות בן, ולהתנשק עם בן… רפרנסים לדיויד בואי, ותזכורת שאפילו אם החברה ממש פיכסה, יכולים להיות בה כיסים של אוויר, אנשים שאחרת, אפילו קבוצות זעירות שאחרת.
נחושה להשאר מאושש-ת, החלטתי לצאת לחפש אנשים כמוני, ומילה למה שאני, לפחות בערך, שמישהו מלבדי י/תכיר. חפשתי במשך עשרה חודשים. עשרה חודשים מפחידים שבהם החזקתי את עצמי מלברוח ושאלתי אנשים, כתבתי פוסטים חושפניים בפורומים וקיבלתי תשובות מכאיבות, או שום תשובות. כוונות טובות – "מעולם לא שמענו על משהו כמוך, אבל יש לך מקום בקבוצה הטרנסית שלנו, הרבה מהנשים כאן ישמחו לייעוץ מאישה ביולוגית בענייני שיער".
ממש ממש רציתי להפסיק לחפש. זה כאב, וזה היה מפחיד, וזה רק הדגיש לי כמה אני לבד. אבל כל איזה זמן, המשכתי. יום אחד הגעתי במקרה לפורום מת – או שזה היה בכלל דף מבקרים של אתר, שבו היתה האמירה "gender is a sphere" – ומשהו יותר מנחם ממפחיד – "When you die, you meet the old hag, and she eats your scars. If you have no scars, then she eats your eyeballs, and you're blind in the next life". ומישהוי שחיפש-ה מנתח-ת שי-תסכים לדבר על אפשרות פוטנציאלית לכפל אברי מין, שי-תסכים בכלל להסביר, לדבר על זה. וזהו בערך. לא ידעתי אם זה מה שאני מחפש-ת בכלל, זה היה כמעט מופרך, למצוא, וההודעות הספורות שהיו שם נשמעו די רחוקות מאיפה שהייתי אני, מבחינת זהות ורצונות. אבל זה היה יותר דומה מבערך כל מה שנתקלתי בו אי פעם. וזה היה פורום מת.
כתבתי בו הודעה, על שאריות התקווה שעוד גררתי אחרי, ובמפתיע, תוך אולי שעה, קצת יותר, ענתה לי מישהי. היא שאלה למה אני כותב-ת בפורום המת ההוא, ולא ברשימת הדיוור הפעילה, ויבורכו האלים, הנצנצים, המזל או מי שרצו בטובתי – מצאתי. יבשה להאחז בה. מקום לנשום. אנשים. מצאתי מילה שיכולתי לכתוב במנוע חיפוש, ולקבל תוצאות. אמנם היו רק שתיים או שלוש, וגם בהן עוד היתה החלפה בין ג'נדרקוויר לקווירג'נדר. אבל מצאתי אנשים! ומילים, מילים שהומצאו בשביל להתייחס אל הדבר הזה שאני – או, לפחות, אל דברים פחות שונים במכל המקומות האחרים שאליהם הגעתי. אנשים לדבר איתןם. בלי להצטרך להסביר ולהיות עד כדי כל מוזר. אנשים שסיפרו על חוויות שלהןם – חלקן דומות להפליא, חלקן לימדו אותי נקודות מבט אחרות וחוויות אחרות. חלקן הפחידו אותי גם. בית. בית מבורך.
אז לעניין הז'רגון – ממש נשבר לי הזין מזה שעד שיש מילה בשביל משהו שדומה לזהות שלי, עושיםות לי פרצופים מוסרניים על זה שאני משתמש-ת בה, כי מה עם מי שלא מכיר-ה. להיפך – אני כן רוצה לשנות את העולם, אני רוצה לדבר במילים האלה המון, כל הזמן, עד שכל האנשים סביבי יאלצו להכיר אותן! וראוי שהאנשים האלה ילמדו מילים כאלה בלי שאצטרך לעבור את הסבל הזה בשביל להגיע לשם!
אני מאד מודע-ת לכך שאילו לא היתה לי גישה לאינטרנט, או לאנגלית, לא הייתי מוצא-ת. לא היה אז כלום בעברית. אולי אילו לא הייתי קוראת את הספר הוא של ריצ'ארד באך, היה לי פחות במה להאחז. אילו אותה חברה לא היתה גוררת אותי לצפות באותו סרט – כי לא היינו מכירות, או כי לא היה לנו כסף לכאלה דברים… אז כן. פריווילגיות. זו סיבה עיקרית לכך שכתבתי חומרים בעברית, שנפנפתי בידיים ודיברתי על זה והסברתי הרבה יותר פעמים משרציתי מה זה הדבר הזה שאני מדבר-ת עליו. ועוד אסביר. אבל לדרוש שאוותר על המילה זה לא לגיטימי, בשבילי. מילים זה חשוב. לא הייתןם רוצותים שלא תהיה מילה לזהות המגדרית שלכןם, או לזהויות חשובות אחרות. נסו פעם לנהל דיון על פמיניזם בלי להשתמש במילים כמו "אישה", "גבר", "פמיניזם". דמיינו איך זה לחיות ככה. "את מה? מה זה?", כל פעם, כל פעם שאת רוצה להגיד כל דבר שהוא על עצמך, כל דיון לנצח מחייב התעכבות ארוכה בתחילת המשפט הראשון להסברים.
למרות שאני מתאמץת מאד לגשר, במצב החברתי כמו שהוא כיום. בשביל לתפוס שיש יצורים כמותי, צריך לשנות תפיסות. לפני שאפשר לקבל אותי או לשמוח בי, צריך להכיר בקיומי, ולפני שאפשר להכיר בקיומי, צריך לשנות תפיסות. וזה דורש מאמץ, כי תפיסות אוהבות לשבת בשקט. תמיד מחזירים את הדיון לכך שאין מילים מוכרות להסביר בהן – וזה נכון – זה שלוב בכך שלא מקובלות בעולם תפיסות בשביל המילים האלה. הבעיה היא לא הז'רגון, אלא תפיסות העולם.
היכרות עם ז'רגון יכולה לבוא לא רק מתוך האקדמיה, או מתוך הרגלי קריאה. אני הכרתי די הרבה ז'רגון מפני שרציתי להיות בת ברית טובה לחברים ההומואים שלי, והכרתי הרבה ז'רגון אחר מפני שהיה לי צורך נואש בו לעצמי. אז נכון, לא לכל אחדת יש גם את הגישה לזה, וזה ממש ממש גרוע, לא מאחל-ת את זה לאף אחתד. כאמור, מנסיון. וכן, אני בהחלט מנסה להשתמש במילים מוכרות יותר, להחליף במילים דומות, להגיד פעמיים במשלבים שונים, להתנצל ולהסביר כשמתפלק לי או כשהנחתי שמשהו ברור והוא לא. אני באמת באמת מנסה להיות מובנת – בין השאר כי כל כך חסר לי להיות מובנ,ת, בעולם, בשבילי. אבל. בנוסף, רוצה לציין שחלק מאד גדול מהביקורת שאני מקבל-ת על שימוש בז'רגון מגיעה מאנשים שדובריםות אותו היטב. יש לי הרגשה שזה אופנתי כיום בתחום, וזה גם טוב, כי זה חשוב. אבל בבקשה זכרו את הסייגים שהעלתי, ולו על מנת שלא להסכים, ובבקשה קחו בחשבון כשאתןם מטיפותים מוסר בעניין, שזה יותר פאקינג מורכב מזה.
אבל יצירה…
ובמקביל, אני מזדהה בהחלט עם הבעייתיות בכך שאסור לטעות, לנסות, ליצור דברים לא מושלמים. חסרה לי המון גמישות בקהילות אקטיביסטיות, המון מקום לנשום, מקום לשונות. חמלה. מקום להנאה. ולו על מנת שלא נשחק לחלוטין, נוראות. ולו למען הסיכוי שנמצא מתוך כך פתרונות. ולו על מנת שלא נמשיך לגלגל את הטראומות שלנו ולמחזר אותן זוה על זוה. אנחנו מייצרותים לעצמינו כל כך הרבה סבל ככה, כאילו לא מספיק מה שאנחנו חוות בחוץ… אם בחברה הנורמטיבית אין לנו מקום, אנחנו חייבות להיות אקטיביסטיות, כביכול, ואז גם כאן אנחנו אכזריות זו אל זו… אבל מעבר למה שאמרתי, אין לי פתרון.
גם אני נאחז-ת בקשים ומנסה למצוא איזשהו מרחב שבו אפשר יהיה לפחות לדבר, שאפשר יהיה להביע תהיות, שאפשר יהיה לטעות, ללמוד, שיהיה מותר בכלל לשאול. שיהיה מותר בכלל ליצור. זה נכון, כשאת מחברת אקטיביסטית את אמורה לזעוק את זעקתןם של כולןם, ובמקביל אסור לך להגיד שום דבר. מאד מסוכן לכתוב דמויות מקבוצות מוחלשות. למשל – הייתי בכיף מכניסה לסיפורים שלי המון ייצוגים של דמויות מקבוצות מוחלשות שאני לא נמניתה עליהן. רק מתוך רצון שיהיה ייצוג: מעשה עם כוונה אקטיביסטית טובה, ומוגבלת. בקטן. להחליט שרירותית אחרי הכתיבה שהדמות הראשית שלי עולה או נכה פיסית או מרוקאית. לא להכנס לחוויות שייחודיות לאותה קבוצה, כי על חוויה שונה משלי שממש לא חוויתי אני באמת לא מרגישה שמקומי לכתוב. אולי זה תורם אקטיביסטית, אולי זה מזיק (והכי מעצבן – כנראה שגם וגם). אבל הכי מהכל זה מרגיש לי כמו שדה מוקשים שפשוט לא חכם אפילו לנשוף בכיוון שלו. לא משנה, אני אכתוב על גברים הגמוניים ודי. (ומתקרב היום שבו גם זה יהיה מסוכן, כי גם שם יש דיכוי, אבל לכך – פוסט אחר).
והעניין הוא שאולי באמת עדיף שאני אסתום לגבי חוויות שאינן שלי, בכנות, אולי זה עדיף. זה לא שאני לא יכולה לייצג מספיק קבוצות מוחלשות, גם בלי לנסות בעליבות להיות בת ברית. אולי לא לעניין לכתוב – בהקבלה – דמות טרנסית בלי להתייחס אל טרנספוביה ושאר חוויות ספציפיות. כאקטיביסטית אולי באמת הייתי מעדיפה שהרבה דמויות טרנסיות לא ייכתבו, כמו שהן נכתבות על ידי סיסג'נדרס… אולי זה שונה בין קבוצות מוחלשות שונות, למשל בשאלה עד כמה הופכיםות את זה לסנסציה או לא.אני בכנות לא יודעת.
אבל יודע-ת בעוז שצריךה יותר מקום לנסות דברים, לטעות, לכתוב משהו שיהיה לא לעניין וללמוד מזה, איך אחרת אפשר ללמוד…? הקפיאה הזו, הדרישה לקפוץ מאפס מודעות למאה, כל כך משתקת ומגבילה…
ומהצד השני, כמחברת בת קבוצה מוחלשת? וגם כאן בעייתי לגשר על סוגיות של תפיסות עולם מוקדמות, וז'רגון. אני מרגישה בהרבה ייסורים והתפתלויות כמחברת את המאמץ לגשר על הפער העצום (שיש אצל כולןם, אבל השתייכות לקבוצות מוחלשות מעצימה) בהבנה, שמעכב את היכולת שלי לספר את הסיפורים שלי יש לספר. כמעט תמיד אני צריכה לתרגם כמה פעמים נוספות בשביל שיבינו על מה אני מדברת. אני לא יכולה להגיד את המקבילה של "כשהייתי בת 13 חשבתי לראשונה שאולי אני לסבית", כי המקבילה שלי ללסבית היא מילה שלא מכירותים. ולהסביר את ההסבר המלא במקום לכתוב את המילה, זה לכתוב מאמר. וגם אז לא יבינו. באמת. מנסיון רב מאד. ועד שאגיע לספר מה שהיה לי להגיד על גיל 13, אני אצטרך לשעשע, לפתות, להוביל, לעניין קוראים דרך מאמר שלם של הסברים, שאולי בכלל לא בא לי לכתוב. על כל דבר שאני רוצה להגיד על עצמי בכתיבה, בערך, אני צריכה שקודם יקראו את המאמר השלם הזה. אני ברצינות שוקלת לכתוב את המאמר הזה ולהפנות אליו בראשית יצירות שלי, כדי שאוכל להפסיק להתעסק עם זה ולהתחיל לדבר…
ETA: פוסט תגובה מעניין של שירי אייזנר אל עלמה, שמתייחס גם אל התגובות עליהן מבוסס פוסט זה:
http://bidyke.wordpress.com/2012/12/16/%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C/
grrlfag 